שקו­פיות

על הסופרת

ב־10 ביוני 1975 נעצר אוטובוס במחסום צבאי בארגנטינה. אבי הורד ממנו ומאז לא שב. גורלו, כמו זה של כ־30,000 נעדרים נוספים מתקופת הדיקטטורה הצבאית, נותר לא ידוע.

אל תוך המציאות הזאת נולדתי.

בשנותיי הראשונות הסתתרנו והוסתרנו – אמי, אחי הגדול ואני – עד שהוברחנו אל מחוץ למדינה בזכות תושייתה של אמי, בעזרתם של אנשים אמיצים, והרבה מזל. גדלתי בישראל, בספרד ובארצות הברית. ההיעדר של אבי והתחושה המתמדת של תלישה ליוו את ילדותי והתבגרותי, גם כשחיי נראו לכאורה רגילים לחלוטין.

תמיד ידעתי שארצה לכתוב על זה. אבל היו לי תירוצים: קריירה בעולם הביטחוני, אחריה קריירה בהייטק, שאלות על שפה, על אחריות, על איך מספרים סיפור טראומטי מבלי להכביד על הקורא — ועל איך כותבים על כאב שהוא גם אישי וגם היסטורי.

ויום אחד כבר לא הייתה דרך להמשיך לדחות.

בחרתי לספר את הסיפור דרך תעלומה. לא רק כדי לחשוף רמזים מן העבר, אלא כדי להזמין את הקוראים והקוראות לצעוד איתי במסע — לחפש, לשאול, להרכיב מחדש סיפור מלא בתמונות חסרות ובהעדרות.

שקופיות רוצה להפוך זכרון היסטורי לרומן שמחזיק מתח, קצב וחווית קריאה שיש בה גם הנאה.